מי שיכול לזרז קידום שוויון מגדרי הם הארגונים. קחו למשל את צה"ל שמקבל לזרועותיו כמעט כל נער ונערה במדינת ישראל. אם צה"ל יחליט לקדם את השוויון המגדרי כדי למצות את הפוטנציאל של כל החיילים והחיילות שמשרתים ומשרתות בו, הוא יכול בשנתיים או שלוש שנים לתקן חינוך של 18 שנים לחוסר שוויון. כל מה שהוא צריך לעשות זה להחליט ולעשות ולהתמודד עם קולות המתנגדים מתוך הבנה עמוקה שהמחיר המידי שמשולם הוא אפסי ביחס לרווח שהמהלך יביא לצה"ל ולחברה כולה. ואנחנו רואים שזה אפשרי. בתקופת הטירונות כשמגיע טירון ומקבלת אותו מפקדת חיילת, הוא לומד שגם בנות יכולות. הוא לומד להעריך נשים, לדבר עם נשים, ובהמשך לקבל אותן כקולגות שוות. אבל בזה זה נגמר.

בתכניתי נקודת השוויון 365 מיום 21.2.21 שוחחתי בעניין עם דר׳ זאב לרר פסיכולוג וסוציולוג ששירת בצה"ל וביוה״לן (יועצת הרמטכל לעניני נשים), חוקר שנים את נושא השוויון המגדרי בצה"ל והיום מלמד מגדר בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב וראש תכנית סוציולוגיה במרכז ספיר. לדבריו של דר' לרר צהל משדר תמונה אופטימית לנשים שלא משקפת את המציאות. בצה"ל יש אפליה חמורה נגד נשים, הדרה לתפקידי שירות והעדר אפשרות מיצוי עצמי לבנות בתפקידים חשובים. לצה"ל יש מערכת מיון כפולה, אחת לבנים ואחת לבנות, כאשר המיון לבנים הוא העיקרי ואת הבנות משבצים לתפקידים של סתימות חורים במצבת. תפקידי לחימה ויחידות מיוחדות סגורים לנשים ובשעה שדורשים מהן ומטילים עליהן אותן החובות שמטילים על הבנים לא נותנים להן את אותן הזכויות. לדבריו של דר' לרר האפליה החמורה קיימת למרות שכבר הרבה שנים יש חוק שמחייב את צהל לתת הזדמנות שווה לבנות ולבנים ולמרות המלצות של ועדת האלוף שגב משנת 2008 שנתבקשה להגדיר יחסו של צהל לנשים בעשור הבא, שקבעה שכל התפקידים יהיו פתוחים בפני נשים בהתאם ליכולות ולכישורים שלהן, שקבעה שיש לאחד את מערכות כח האדם השונות לגיוס בנים ולגיוס בנות למערכת אחת ואף קבעה מתווה לבצוע המלצותיה.

צה"ל ככל הנראה כתוצאה מהקושי לבצע שינוי, מהחשש לפגיעה בזהות הגברית של הצבא שהנשים בו מאז ומתמיד נתנו שירות ולא לקחו חלק בתפקידים משמעותיים ומהחשש להתמודד עם מיעוט ראשי ישיבות חרדלי שיש להם אינטרס שנשים לא תשתלבנה בתפקידי לוחמות ושמיצרים את רוב ההתנגדות ליצירת השוויון המגדרי באמצעות שדולות, ארגונים וגם איומים, נמנע מלהכפיל את יכולותיו על ידי מיצוי כל פוטנציאל משרתיו, בגלל אינטרסים זרים, חשוכים, שחלפו מן העולם.

והתוצאה היא שהצבא ממשיך את ההסללה מינקות, משריש את התפיסה שנשים הן סוג ב', ומוריד עוד יותר את נקודת הזינוק של הנשים לעשיה חברתית שוויונים משמעותית בחיים.

לדברי דר' לרר אנחנו לא רואים את זה רק בצבא. הפרקטיקות המגדריות השולטות בצבא שולטות גם בארגונים השונים שמחלישים נשים ויוצרים פערי שכר. פרקטיקות כמו הטרדה מינית, שפה גסה ואלימה, ישיבות בשעות הערב במאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות, תשתיות שדורשות כח פיזי או מעוררות חשש כמו חניון חשוך, ציוד קשה לתפעול, מי מקבל זכות הדיבור ומי מושתק. יש קטלוג שלם של פרקטיקות שמרחיקות נשים ממשרות מסוימות, והתנהלותן בארגון אם הן נשארות בו כרוכה בהגבלה, השפלה ומצוקה.

ארגונים רבים ממנים רפרנטית מגדרית או אחראית על תחום המגדר, חוגגים את יום האישה, מחלקים פרחים אבל כדי לטפל בפרקטיקות הללו וליצור שינוי אמיתי נדרש רצון אמיתי מטעם הנהלת הארגון והבנה שיש לשנות את ההתנהלות של הארגון מרמת השורש.

על הארגון להקשיב לנשים כדי לזהות ולאתר את הפרקטיקות המגדריות שנשים חוות בארגון. להאמין לנשים ולא לסתום להן את הפה עם משטרי הצדקה. אם אישה אומרת שהיא מרגישה שלא נותנים מספיק יחס לדבריה, לא לומר לה שהיא מדמיינת. לתת משקל, חשיבות ותוקף לדברי האישה ולוודא שהיא תישמע באופן מחייב בדיוק כמו שארגון מקשיב ליועץ המשפטי שלו ולרואה החשבון.

לדברי דר' לרר היום אין תוקף מחייב להקשיב ליותר מ 50% באוכלוסייה וכדי שזה יקרה יש לחוקק חוקים שיחייבו בטחת ושוויון בייצוג, שיחייבו חלוקת משאבים שוויונית לנשים ולגברים. רק חוקים אלו ועוד, שמשולבות בהם סנקציות ושיאלצו ויחייבו ארגונים, יוכלו לעזור לארגונים להתגבר על יחסי הכח הלא שוויוניים.
להאזנה לראיון כולו מוזמנות ומוזמנים להיכנס לקישור.